מי אנחנו

בנקודה הגבוהה ביותר בדרום הר חברון, בתצפית מרהיבה אל עבר בקעת ערד, הרי אדום, צפון הנגב והר חברון, שוכנת מצודת לוציפר. במצודה, תחנת משטרה ירדנית לשעבר, התיישב הגרעין הראשון שהגיע להר חברון, גרעין יתיר. נועזת וחצופה – זה היה האופן בו חשבו חברי הגרעין על המצודה, וברוח זו עלה היישוב לקרקע.

אבל בדרך לעלייה עברו חברי הגרעין קשיים רבים. גיבוש הגרעין בשנת תשל"ט (1979), הוביל את חבריו להחלטה להקים יישוב חקלאי בדרום הר חברון. האפשרות לקבל אדמות לעיבוד בבקעת ערד וביער יתיר, כמו גם יופיו של האזור, וריקנותו מיישוב יהודי, הם השיקולים שהובילו להחלטה. אולם עיכובים רבים צצו בדרך : ראשית, שנת תש"מ (1980) הייתה שנת שמיטה – שבה קיימות מגבלות בעיבוד האדמות. בנוסף לכך, הגופים המיישבים עודדו את הגרעין להתיישב דווקא בתחומי הקו הירוק – במחנה יתיר או בהר עמשא, ולא במצודת לוציפר. לבסוף, גם היקף אדמות המדינה באזור המצודה היה קטן ביותר : כשמונה דונמים בלבד.

כדי להקדים את השמיטה, עבר חיל חלוץ של חברי הגרעין לערד במטרה לעבד אדמות בבקעת ערד כבר בתחילת קיץ תשל"ט (1979). בט"ו באב תשל"ט (8.8.1979) עלה הגרעין למחנה הזמני בקרחת יער שזכתה מאז לשם "מחנה יתיר", ובשל שנת השמיטה הקרבה, עבדו החברים במהלך השנה הראשונה בעיקר בעבודות תשתית מטעם הקק"ל, כמו גידור שטחי מרעה מדרום וממערב ליער יתיר. רק בשנת תשמ"א (1980), לאחר השמיטה, החלו אנשי יתיר לעבד אדמות ביער, ובין השאר נטעו כרם ראשון.

הכרם ניטע לפני שהיה צינור שהוביל מים ליער. את המים הביאו בכל יום במכליות מצומת יתיר, מרחק חמישה עשר קילומטרים, והשקו את הכרם בעזרת דליים. בכל שבת נשארו זוג מחברי הגרעין לשבת רומנטית בכרם – למטרות שמירה. רק במשך השנים התקדם צינור המים – תחילה לבית היערנים, שלושה קילומטרים משטחי העיבוד, ולבסוף גם לשטחים עצמם.

הנסיעה הראשונה של קו 51.                       1.08.1982 –י"ב באב תשמ"ב

גרעין יתיר התעקש, מול כל הגורמים המיישבים, להתיישב דווקא מעבר לקו הירוק – במשטרת לוציפר. במהלך "שנות מחנה יתיר" התבצע מהלך של רישום וקביעת מעמד קרקעות, שאותו ביצעו אנשי משרד המשפטים בסיוע גרעין יתיר, והשטחים האפשריים ליישוב באזור מצודת לוציפר גדלו: תחילה ל-14 דונם, אחר כך ל-80 דונם, ולבסוף ל-500 דונם. תוך כדי התרחבות השטח הפוטנציאלי, עברו חברי היישוב, בשנת תשמ"ג (1983), לאשקוביות על גבעת המצודה עצמה. במשך השנים בנו חברי היישוב את שכונת הקבע בשיפולים הצפון -מערביים של הגבעה ובשנת תשמ"ח (1988) לאחר כתשע שנות נדודים, עברו סוף סוף לבתי הקבע.

השם יתיר ניתן ליישוב על ידי חברי הגרעין על שם היישוב המקראי יתיר ששכן באזור (יהושע ט"ו, מח), ועל שם האזור עצמו, הכולל את יער יתיר, נחל יתיר ועוד. ועדת השמות הממשלתית התנגדה מאוד לשם יתיר, מפני שהמרחק ליישוב הקדום היה גדול ממרחק חמשת הקילומטרים שמעבר לו סירבה הוועדה לקרוא ליישוב בשם המקראי, בתקווה שייבנה בעתיד יישוב נוסף שיהיה קרוב יותר לאתר המקראי. בוועדה כיהנו אז פרופסור זאב וילנאי ופרופסור עזריה אלון – חברים בעלי סמכות רבה, אך היישוב התווכח והתעקש, הביא תקדימים, טען טיעונים, ואף הציע פשרה: לקרוא ליישוב "בית יתיר" במקום "יתיר". הוועדה, למרות המאמצים, לא זזה מעמדתה: על הגרעין לבחור שם אחר מתוך רשימת הצעות ארוכה. לאחר למעלה משלוש שנים על הקרקע, בישיבת ועדת השמות ביום י' בסיון תשמ"ג (22.5.1983), החליטה ועדת השמות הממשלתית על שמו של היישוב. באופן רשמי, נקבע השם מצדות יהודה, אך בפי תושביו המשיך היישוב להיקרא בית יתיר. כך גם היה כתוב בתעודות הזהות של התושבים, עד פרוץ עידן המחשב – כאשר בית יתיר לא הייתה אחת מהאפשרויות לבחירה. מאז רשומים תושבי יתיר כתושבי מצדות יהודה, אך הם עדיין, בפיהם וברוחם, "תושבי בית יתיר".

השיתוף הכלכלי בבית יתיר התנהל בתחילה כמו בקיבוץ: מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו. הוחלטה החלטה עקרונית על עבודה עברית בלבד, ולאחר שנת השמיטה, בתשמ"א, החלה להתבצע עבודה חקלאית. ענפי החקלאות היו רבים: גידולי שדה בבקעת ערד (אצל התושבים זכורה לטוב "מסיבת הקישואים" שנערכה לאחר היבול הראשון), מטעים וכרם ביער, יקב "רמת ערד", דיר כבשים, לולים ורפת. אבל ביישוב פותחה גם תעשייה: בשנים הראשונות פעל ביישוב מפעל "ביט – בית יתיר טכנולוגיות" שפיתח מוצרים אלקטרוניים מתקדמים לאלתא ולתעשיות הביטחוניות. והיום…

השיתוף הכלכלי לא התפרק עד היום, אך התבצעו בו שינויים. מעבר לכך, בית יתיר נפתח למגורים גם למי שאינם חברי השיתוף והם שותפים מלאים בקהילה. היום, מהווים חברי השיתוף רק כשליש מתושביו של בית יתיר. וכל ענייני הקהילה מנוהלים ע"י אגודה קהילתית "יתיר" בה חברים כל תושבי היישוב.

גם בבית יתיר לא נפקד מקומו של מוסד חינוכי: מעבר להיותו מושבו של בית הספר האזורי בשנותיו הראשונות, בו למדו בעצם רק ילדי בית יתיר, הוקמה ביישוב מכינה קדם צבאית, המהווה מוקד משיכה לתלמידים מכל הארץ. כמה מבוגרי המכינה אף מתגוררים כיום ביישוב.

על גבעה ממזרח ליישוב, הוקמה בשנת תשנ"ו (1996) חווה פרטית על ידי משפחת עולים מדרום אפריקה שחיה במקום. בני המשפחה, שהשקיעו כסף רב בהקמת החווה, עוסקים בעיקר בגידול כבשים מזן "דורפר", המתאים לגידול באקלים של האזור. בשרם המשובח של הכבשים מזן זה, נקי כמעט לגמרי משומן.

הרוח החזקה המורגשת בגבעה הגבוהה ביותר בדרום הר חברון (908 מטרים מעל פני הים), הובילה את התושבים לבדוק את האפשרויות לניצולה. נשלחו שליחים להולנד ללמוד את הנושא, ובמשך שנה שלמה הופעלו שבשבות והתבצעו מדידות כדי לבדוק את עוצמת הרוח. התוצאות הראו פוטנציאל גדול. בתיאום עם חברת החשמל, שראתה יתרון גדול בהקמת תחנת כוח בקצה קו החשמל, הוקמה תחנת רוח עם טורבינה חשמלית. כמות החשמל שהפיקה סיפקה את מתכנני הפרויקט, שהחלו לתכנן תוכניות של הקמת חוות טורבינות על הגבעה הסמוכה ליישוב, בדומה לחוות הטורבינות בגולן. אך תקלות חמורות ויקרות, כמו גם מדיניות האנרגיה המונופוליסטית, הכשילו את הפרויקט. אולם המונומנט נותר, ועד היום בכל ציור או סמל של היישוב, חייבת להופיע גם הטורבינה, כסמל רחב יותר, אולי, לרוח  המאפיינת את בית יתיר. (מתוך דרומא)

עיצוב האתר: סטודיו קרמל בניית האתר: חלב ודבש בניית אתרים מערכת ניהול